דין בקשת עיכוב הביצוע להדחות.
עיון בנימוקי הבקשה מעלה, לצערי, כי עניין לנו הלכה למעשה ב"מחזור" של טענות אשר כבר נדונו ונדחו לגופן. כך בין היתר, הנסיון לייצר, כמעט באורח מלאכותי, "מחלוקת עובדתית מקיפה" הדורשת חקירות והליכים מהליכים שונים, במצב בו
אין ולא היה ספק כי קיים חוב חלוט נשוא פסק-בורר
, חוב אשר החברה נמנעה מתשלומו במשך למעלה מ-4 שנים (!), כשהיא מנהלת מערכה משפטית בכל דרך אפשרית, כולל נסיון-סרק לערער על פסק-דין של בית המשפט העליון באמצעות בקשה לדיון נוסף, בקשה שכב' השופט ג'ובראן דחה אותה על פניה.
אין לי אלא להצר על העובדה כי לאחר כל-זאת, מהינים החברה ובאי-כוחה לדרוש עריכת בירורים עובדתיים ופתיחת הליכים וחקירות, כל זאת כאשר העובדה הרלוונטית היחידה הינה, כי המשיבה חייבת סכום עתק (וזאת לא כולל בקשות ההצטרפות הרבות אשר הונחו בפני, אשר עשויות לבסס חבויות נוספות, כמו גם שאלת החוב לטובת בנק דיסקונט, אשר על-פניו אינו נראה כמופרך כלל וכלל).
דומה, כי אם לזאת לא יקרא העלאת טיעוני סרק, לא אדע טיעוני סרק מהם; אין לי אלא להצר, אם כן, כי באי-כוחה המלומדים של החברה בחרו לשוב ולהעלות את אותם טיעונים, ואף לבסס עליהם בקשת עיכוב ביצוע.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח מצבה הנוכחי של מערכת המשפט, וזאת כאשר יתכן אף יתכן כי חלק מן העומס הבלתי-נסבל המוטל על המערכת, נובע אף מריבוים של הליכים מסורבלים ובלתי הכרחיים, הננקטים כצעדים טקטיים בידי צדדים מעוניינים - ונסיבות המקרה, ממתן פסק הבורר ועד היום, יוכיחו. נוכח האמור לעיל, קיים כמעט הכרח לנקוט במדיניות אשר לא תצדד ולא תסייע להארכה וסרבול טקטי של דיונים באמצעות טענות סרק, אף אם הן מוסוות בלבוש של 'עמידה על קוצן של זכויות דיוניות'; וכך אכן עשיתי.
לגופם של דברים אוסיף ואעיר; אכן, דומה כי בקשת עיכוב הביצוע מחמיצה את האדן הרלוונטי עליו מושתת פסק-הדין, וזאת לצד קיומו של חוב עתק שאינו שנוי עוד במחלוקת, והעדויות שהצטברו כי החברה עושה כל שלאל ידה בכדי להעלים מסמכים ומידע מן המפרק הזמני.
אכן, משכלו כל הקיצים, נדחתה ההתנגדות הבלתי מוצדקת לצו הפירוק הזמני, והוצאה שורה של צווי ביניים נוכח נסיונם הבוטה של החברה ובעלי השליטה בה לסכל את הצו, נזכרה החברה - ברגע האחרון ממש, לנסות ולהציע תשלום של החוב (ואף זאת, כך אעיר, בלא התייחסות להוצאות הרבות, הטרדה ואובדן הזמן שגרמה לצד שכנגד, שלא לדבר על כיסוי הוצאותיו של המפרק הזמני עצמו).
אלא מאי? הן הנושה מבקש הפירוק והן המפרק הזמני התנגדו בכל תוקף להצעה זו. להסרת ספק אבהיר, כי החלטתי נשוא צו הפירוק הקבוע
לא קבעה מסמרות בשאלה האם תשלום מאוחר זה, באמצעות צד ג' שיתכן
(ואיני קובעת מסמרות בעניין זה)
שאינו צד ג' כלל ועיקר, הינה העדפת נושים אם לאו
. הקביעה נשוא החלטתי אינה אלא כי לא ניתן ליתן לנושה "תעודת ביטוח משפטית מראש" מפני טענות אפשריות של העדפת נושים, היה ואחד המצטרפים יצליח להביא את החברה לכלל פירוק. אי לכך, הרי שסירובו לקבל תשלום מאוחר שכזה, אשר עצם נסיבותיו ועיתויו תמוהות (קל וחומר, אין הוא מכסה את כל ההוצאות), הינו סביר, ובית המשפט אינו מוצא מקום להתערב ולהצהיר כי התנהלותו הינה חוסר תום-לב המצדיק את ביטול הפירוק הזמני ומחיקת בקשת הפירוק הקבוע.
אי לכך, הרי ספק גדול בעיני האם סיכויי הערעור הינם גבוהים.
זאת ועוד; אף בעניין מאזן הנוחות, לא דקו החברה ובאי-כוחה המלומדים פורתא.
לעניין זה, הרי די להזכיר את התנהלות החברה ובעלי השליטה בה עובר לצו הפירוק הזמני ולאחריו, בכדי להבהיר כי הותרת החברה בידיהם לתקופה הארוכה בה יתברר הערעור, עשויה - ברמה גבוהה ביותר של סבירות - להביא לריקונה המוחלט מנכסים, תוך רמיסת זכויותיהם של הנושים והותרתם - אף אם ידחה הערעור בסופו של יום - אל מול שוקת שבורה, וישות משפטית ריקה מנכסים.
מאידך גיסא, הרי שמסירת החברה בידי מפרק, אינה מסבה בנסיבות המקרה כל נזק בלתי הפיך לחברה, אין היא מפקיעה את זכויותיה, ואין היא סותמת את הגולל בכל הנוגע להפעלה ומיצוי זכויות מול צדדי ג'. זאת, באשר המפרק הינו "ידו הארוכה" של בית המשפט, המחוייב ברמה גבוהה של שקיפות, תום-לב ופעולה לטובת החברה ונושיה, והן נוכח האפשרויות הרבות הגלומות בדין להפעיל את עסקי החברה או חלקם, אף במסגרת הליכי פירוק.
אעיר, בשולי נקודה זו, לא מצאתי רבותא בנסיון החברה להבנות מאמירה כזו או אחרת של המפרק בעניין חובו של בנק דיסקונט. אכן, יתכן וצודק המפרק בכך כי
לכאורה
לבנק דיסקונט טענות טובות יחסית, וכי קיים דמיון אפשרי בין התנהלות החברה מולו לבין התנהלות החברה מול הנושה מבקש הפירוק. אלא, שלא זאת בלבד כי אין עסקינן בגיבוש דעה נחרצת, אלא שמניה וביה טרם הגיעה העת להכריע בתביעות החוב של הנושים, ואף בתרחיש הגרוע מכל, מבחינת החברה, בו תצא הכרעה עתידית בעייתית מלפני המפרק, הרי שחברה עומדת הן זכות ערעור לבית המשפט של פירוק על הכרעת בעל התפקיד, והן ערעור נוסף בזכות לבית המשפט העליון.
נקודה נוספת, הנוגעת למאזן הנוחות, הינה כי במסגרת זו, יש לקחת בחשבון את הסבל והנזקים שנגרמו לנושי החברה עד כה, נוכח התנהלותה, והן את עננת חדלות הפרעון הכללית המרחפת מעל החברה מניה וביה, ולו בשל תביעתו של בנק דיסקונט.
טרם אניח עטי, אשוב ואזכיר אף את האינטרס הציבורי הכללי, העומד בבסיס המדיניות המשפטית הראויה. אין צורך להכביר מילים, בדבר נזקו של מוסר תשלומים נמוך, והנטיה אשר פושה לעיתים קרובות מדי, שלא לשלם חובות במועד ולגרור את הנושים בהליכים מהליכים שונים במשך שנים. זאת, באורח המכונה בלשון העם "שיטת מצליח" - קרי, מצב בו החייב או בעל השליטה החברה החייבת עורכים בינם לבין עצמם את השיקול הפשוט למדי, כי אם אכן ינקטו הליכי סרק ויאריכו בהתנגדויות בכדי לדחות את תשלום החוב, הרי או שיעלה הדבר בידם, ואז יצא הנושה כשידיו על ראשו; או שלכל היותר בסופו של יום יוכלו - ככלות כל הקיצים - לשלם פחות או יותר את אותו סכום שהיה עליהם לשלם מניה וביה, מלכתחילה.
אכן, אין ספק כי יש מקום - בגבולות הדין - לאמץ מדיניות אשר תהפוך התנהלות שכזו, במידת האפשר, לבלתי כדאית ומסוכנת עבור הנוקט בה. טעם זה, אכן, מושך לכיוון נטיה שלא להתערב בשיקולי נושה, המסרב לקבל את התשלום "בדקה התשעים" או לאחריה, בעת הדיון בפירוק הקבוע עצמו, מקום בו הוא חושש - בצדק או שלא בצדק, כי הדבר עשוי לחשוף דווקא אותו לסיכונים משפטיים עתידיים; ואף זה טעם נוסף לדחיית עמדת החברה - הן בדיון עצמו, והן במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע.
סוף דבר; בקשת עיכוב הביצוע נדחית.
נוכח העובדה כי לא התבקשה תגובה, כמו גם נוכח מהות הסעד המבוקש והעובדה כי במסגרת פסק-הדין עצמו הושתו על החברה ובעל השליטה בה הוצאות גבוהות ביותר, אין אני עושה צו נוסף להוצאות.
ניתנה היום, ט' אדר ב תשע"א, 15 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.